פסק-דין בתיק ע"א 11379/07

1.         המערער הגיש כנגד המשיבה תביעה למתן צו הריסה ולתשלום פיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח. המערער הוא המחזיק ובעל הזכויות במשק מספר 11 במושב אבן ספיר והמשיבה היא המחזיקה ובעלת הזכויות במשק מס' 10 באותו מושב. המשקים גובלים.

על פי כתב התביעה, בשנת 1994 ביצעה המשיבה עבודות בנייה במקרקעין ובכללם הפיכת בית אימון למבנה למגורים. על פי הנטען, בנייה זו, שבוצעה בסמוך לגבול המשותף, נעשתה שלא כדין ובניגוד להוראות תוכנית בניין עיר ולפיכך זכאי המערער לפיצוי בגין הפגיעה במקרקעין שלו, עוגמת הנפש, אי הנוחות, הפגיעה באור וחסימת האוויר, וכן זכאי לאכוף על המשיבה את הריסת המבנה.

2.         בית משפט השלום דחה את התביעה וחייב את המערער בהוצאות המשפט של המשיבה ובשכר טרחת עורך דינה בסך 7,500 ש"ח. בית המשפט מצא, כי עבודות הבנייה הסתיימו לפני שנת 1989 ולא בוצעו עבודות בנייה בשנת 1994, כפי שטען המערער. בית המשפט הגיע למסקנה, לפיה שתיקתו של המערער ואי פנייתו לרשויות במשך שנים רבות מאז השלמת הבנייה, "מעידים כי לא נגרם לו נזק, הוא השלים עם המצב כפי שהוא... ושתיקתו מהווה הסכמה מכללא לעבודות שבוצעו" (סעיף 7 לפסק הדין). עוד נקבע, כי מדובר ב"שיהוי משמעותי שנמשך זמן רב, דבר המעיד על זניחת טענות התובע" (שם).

גם לגוף העניין מצא בית משפט השלום כי המערער לא הוכיח את טענותיו ובכללן כי המבנה גורם לו מפגע, נזק  או מטרד כלשהו.

3.         אין אנו רואים לנכון לפרט את כל טענותיו של המערער בערעורו ובעיקרי הטיעון מטעמו. די לנו בכך ששוכנענו כי תביעת המערער התיישנה, ולחלופין כי המערער הסכים, ולו מכללא, לעבודות הבנייה שבוצעו על ידי המשיבה, ובהתנהגותו יצר מצג לפיו אין הוא מתנגד לעבודות, מצג שעליו הייתה המשיבה רשאית להסתמך.

4.         לעניין טענת ההתיישנות, שנטענה על ידי המשיבה בכתב הגנתה, השיב בא כוח המערער, כי מדובר בעוולה מתמשכת שמקימה לו עילת תביעה מידי יום ביומו. אלא שדעתנו בעניין זה אינה כדעתו.

ראשית, ככל שמדובר בעוולת מטרד מתמשכת, הדבר לא הוכח כלל ועיקר, כפי שנפסק על ידי בית משפט השלום. אדרבא, נקבע כממצא כאמור שהמערער הסכים למצב המתמשך, ממילא אין בידו לטעון למטרד. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי ככל שהתביעה מתבססת על עוולת מטרד, הרי שמשנפסק שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומו של נזק, אין הוא יכול לתבוע בעוולה זו שכן קיומו של נזק הוא אחד מיסודותיה.

שנית, במקרה דנן המעשה שהיה יכול להצמיח למערער עילת תביעה הוא מעשה חד פעמי, דהיינו פעולת הבנייה שביצעה המשיבה ושהסתיימה, כפי שנקבע כממצא, לפני שנת 1989 (כשהתביעה דנן הוגשה בשנת 2000). את תקופת ההתיישנות יש למנות החל ממועד ביצוע עבודות הבנייה, שהיא פעולה חד פעמית. עמד על כך כב' השופט י' ענבר בפסק דינו בת"א (מחוזי-י-ם) 13185/94 הירשברג ואח' נ' עדיקא ואח', בהסתמך על האמור בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, תשל"ז, עמ' 724, הערת שוליים 7, שם נאמר כדלהלן:

"... לדעתנו יראה הדין, עקרונית, מעשה או מחדל כ'נמשכים' וכמולידים עילות תובענה מעת לעת, באותם מקרים בהם נתון הדבר בכוחו של העושה (או החדל) להפסיק מעשהו או מחדלו, ובדרך זו שלא עוד לעשות עוולה או לגרום נזק, ובלבד שאותה 'המשכיות' אינה נסמכת לאחור אל מעשה חד פעמי; משום כך, אין במעשה עיכוב נכסים עוולה 'נמשכת' שהעיכוב נסמך למעשה עוולה חד פעמי שנעשה בעבר" (ההדגשה הוספה).

כב' השופט ענבר הוסיף והתייחס לעניין זה כדלהלן:

"נמחיש את דברינו לגבי עוולת המטרד. לו השתמש עדיקא בתוספת באופן המהווה עוולה של מטרד ליחיד, אזי ייתכן שמידי יום ביומו היה מצמיח השימוש עוולה חדשה. במקרה היפותיטי כגון זה לא היה נסמך שימושו של עדיקא בתוספת אל מעשה חד פעמי בעבר, ולפיכך מידי יום ביומו הייתה נולדת עוולה חדשה. אולם פני הדברים בענייננו שונים בתכלית. טענת המטרד במקרה דנן לא מבוססת על פעולה של הנתבעים הנעשית מידי יום ביומו, אלא היא נסמכת על הסתרת אור ואוויר שנגרמו כבר בשנת 1986 בעת שעדיקא סיים להניח את הלבנה האחרונה של התוספת. הדברים דומים לדוגמא המובאת לעיל בספרו הנ"ל של פרופ' טדסקי אודות עוולת עיכוב נכס שלא כדין. מה שם אין לראות בעוולה 'נמשכת' מהטעם שהעיכוב נסמך למעשה חד פעמי שנעשה בעבר, כך גם במקרה דנן" (סעיף 26 לפסק הדין).

כך הם פני הדברים גם בענייננו. העוולה, ככל שהיא קיימת (וכאמור, בעניין זה נפסק שלא הוכח קיומו של נזק ומנגד הוכחה הסכמה לבנייה), נובעת ממעשה הבניה החד פעמי שהושלם עוד לפני שנת 1989. התוצאה היא שתביעת המערער התיישנה ודינה היה להידחות כבר מטעם זה.

5.         לנוכח התוצאה אליה הגענו לא מצאנו לנכון להידרש לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום לצוות על הריסת המבנה שבנייתו הושלמה לפני שנת 1989. לענין זה ראו: בר"ע (מחוזי-י-ם) 463/04 לוי נ' אלה (פס"ד מיום 18.1.05, השופטים גל, זילברטל ואפעל-גבאי); ת"א (מחוזי-י-ם) 8214/06 רלב"ג ואח' נ' אבו-נאב (החלטה מיום 12.6.07, השופטת אפעל-גבאי); בש"א (מחוזי-חי') 4209/03 קעדאן נ' לחאם ואח' (השופט עמית, החלטה מיום 24.3.03); ת"א (מחוזי-י-ם) 3036/01 נציגות הבית המשותף נ' רבלין (השופט דרורי, החלטה מיום 21.9.03); ת"א (מחוזי-י-ם) 4364/02 כהן ואח' נ' וייס ואח' (השופט ענבר, החלטה מיום 14.4.03).

6.         די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור. אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, א' בשבט התשס"ח (8 בינואר 2008), בהעדר הצדדים.